בכל יום שלישי הייתי חוזרת מבית הספר היישר למעדנייה של סבא וסבתא שלי. הליכה קצרה הובילה אותי לממלכה של משפחת קופרמן. התיישבתי על השרפרף הירוק ליד הקופה - מקום מושבת של המלכה האם- סבתא שלי, שנאמר ששם היא משקיפה על כל מי שאפילו מעלה בדעתה להביט בסבא שלי. היא מצידה הוציאה בטקסיות מוכרת שתי עוגיות סכרלך משקית סופר שקופה. אחרי שסבא סיים עם ״קליינט״ הוא היה חותך לי חתיכה מהעופות בגריל שהיו נעים מעלה ומטה כמו כישוף מהפנט בתנור. לקראת השעה שתיים בצהריים הגיע האות של סבתא ושלי לפרוש הביתה להכין ארוחת צהריים. בבית על סיר הצ׳און היא הייתה בוחשת ביד בטוחה את הממליגה ומגישה אותה לשולחן עם שמנת חמוצה וקוטג׳. כמקובל ביום שלישי של פעם סבא וסבתא פרשו לשנ״צ של כבוד וכך עד שסגרו את החנות ואז תם הטקס. החנות שלהם היא הבסיס לאהבה שלי לארח ולדבר עם אנשים, להגשים חלומות קולינאריים ולהאכיל אנשים.

בעשור האחרון הייתי שותפה ומנהלת חינוכית בארגון ״מצילות המזון״ בירושלים וב״אדמה לאדם״ שבציפורי. מכל אחד מהם למדתי על שפע המזון שלנו ועל הדרך הארוכה שהוא עושה מהשדה לצלחת. בזכות מפגשים בשוק הסיטונאי, בשדות החקלאים ובמרכזים חינוכיים ראיתי את השפע שנמצא ממש מתחת לאף שלנו. חלק מהיום יום שלי הוא לחבר אנשים לאוכל שלהם דרך ידע וחוויה, להכיר את הסיפור של כל מרכיב ואת הדרך מהשדה לצלחת.

הסיורים הם חלק מרכזי בחיי והדרך הכי מהנה ללמוד על כל הדברים שקרובים לליבי. בנוסף להם פיתחתי הרצאות בנושא אוכל ופוליטיקה, סדנאות התססה ועוד הפתעות בדרך