כילדה בחיפה, בכל יום שלישי חזרתי מבית הספר היישר למעדנייה הרומנית- הממלכה של סבא וסבתא. ישבתי על השרפרף הירוק ליד הקופה - מקום מושבה של המלכה האם- סבתא רוזיקה (נאמר שמשם היא משקיפה על כל מי שמעיזה להביט בסבא שלי). היא תמיד קיבלה את פניי עם שתי עוגיות סְכַרְלֵךְ שהוציאה משקית סופר שקופה. אחרי שסבא סמי סיים עם ״קליינט״, הוא היה חותך לי חתיכה מהעופות בגריל שהיו נעים מעלה ומטה בתנור, כמו כישוף מהפנט. לקראת השעה שתיים בצהריים, הגיע האות שלי ושל סבתא לפרוש הביתה להכין ארוחת צהריים. בבית, על סיר הַצֵּ׳אוּן, סבתא בחשה ביד בטוחה את הממליגה והגישה אותה לשולחן, עם שמנת חמוצה וקוטג׳. סבא וסבתא והממלכה שלהם היוו את הבסיס לאהבה שלי לארח, להאכיל ולדבר עם אנשים. למדתי שאוכל משביע- לא רק רעב. הוא חוויה חושית, שמבטאת גם בקשה לקשר, זהות וסיפור

כיום אני חוקרת ומובילה סיורים, הרצאות, סדנאות ומופעים בנושא אוכל והקשר בינו לבין המרחב, הזהות והתרבות המקומית.

כשותפה ומנהלת חינוכית בארגון ״מצילות המזון״ בירושלים, ו״אדמה לאדם״ בציפורי, למדתי דרך הידיים על תעשיית המזון: בשדות החקלאיים, בשוק הסיטונאי ובמרכזים החינוכיים. . מאמינה שדרך חיבור בין אנשים לאוכל שלהם באמצעות ידע וחוויה אפשר להכיר את הסיפור של כל מרכיב בצלחת שלנו ואת המסלול שהוא עובר מהאדמה עד לביס.